בתערוכה זו מוצגות לראשונה עבודות מוקדמות אותן יצר סרבר בראשית שנות התשעים, זמן קצר לאחר הגעתו ארצה ממולדובה. פיסול בעץ, רדידי נחושת, ברונזה, בד ועלי זהב הינם חומרים איתם עבד סרבר בתחילת דרכו האמנותית, קודם פנייתו לפיסול בקלקר. לצד עבודות פיסוליות אלה של סרבר, מוצגים בחלל הגלריה רישומי מחברת של בנו הצעיר יונה. באמצעות הסמכת עבודותיו המוקדמות עם רישומי הנייר של בנו, מחדד סרבר את תהיותיו באשר לגבולות הגדרתה של אמנות המתיימרת לתחכום, אל מול אמנות נאיבית/ילדית שנוצרת בחוסר מודעות עצמית. "פסלים אלה אותם יצרתי בצעירותי נעשו בהלך רוח נאיבי כאובייקטים שנתפסו בעיני כחסרי משמעות. יצרתי אותם זמן קצר לאחר השחרור מהשרות הצבאי, לפני שהתחלתי את פעילותי האמנותית כאמן מבצע ואח"כ כאמן מקצועי יוצר. עשייתם הייתה מסובכת ומורכבת ודרשה מיומנות גבוהה בעבודה עם שעווה וברונזה. תהליך היצירה שהיה אובססיבי נעשה מתוך מצב של מצוקה והסתגרות פנימית. המפגש שלי כיום עם הרישומים הדחוסים והצבעוניים של בני ממחישים לי את השינויים שעברתי במהלך דרכי האמנותית עד למקום בו אני נמצא היום בפעילותי כאמן הפועל בסוג של פיכחון בתוך שדה האמנות".
מקור השראתם של פסלים אלה של סרבר במסורת פיסולית דתית ארוכת שנים, שנולדה בימי הביניים והתחדשה בתקופת הרנסנס. הפסלים המדיאבליים המוקדמים אותם הוא מצטט (המכונים "רליקס"), נוצרו כחפצים קדושים ושימשו ככלי קיבול שנועדו לשימור ולאחסון שרידי קדושים. מעצם היותם טעונים בסימבוליקה קדושה, היו ועודם מוקד עלייה לרגל למאמינים וצליינים נוצריים. העמלנות והשקדנות המאפיינת את יצירות ה"רליקס" של סרבר, מייצרת נראות של חפצים פונקציונאליים ייעודיים בהתאמה לרפרנס ממנו הם שואבים את השראתם. יחד עם זאת האובייקט האמנותי מיוצר כפטיש, כחפץ פיקטיבי בלתי רציונאלי המתקיים לשם עצמו בלבד. עובדת היות פסליו של סרבר כלי קיבול ריקים מתוכן ממחישה את תפיסותיו באשר לאידיאות (דתיות ואחרות) אותן הוא קורא כשקריות, כמוליכות שולל.
סרבר מעיד כי סקרנותו ביחס לאובייקטים המפוארים מימי הביניים (אובייקטים שהיו עשויים כסף וזהב ומשובצים באבנים יקרות) נובעת מעיסוקו רב השנים בטקסיות שבמוות, בקבורה ובהנצחה. תמות מרכזיות אלה ביצירתו מופיעות באופנים שונים גם בעבודות מאוחרות יותר שלו, דוגמת מיצב המצבות שבנה לזכר הוריו. ייתכן כי הזמנתו של סרבר את בנו בן העשר, להציג לצידו בתערוכה זו העוסקת בדרכו האמנותית כמו גם בשאלות של חיים ומוות, ניתנת לקריאה בשני מישורים- מחד היא מאפשרת אמצעי לדיבור פנים אמנותי רפלקסיבי של האמן על פועלו ומאידך מתפקדת כמשאלה אנושית בניסיון התמודדות עם סופיותו של המוות. כך נדמה כי דיאלוג זה של סרבר עם בנו יונה על במת האמנות מאפשר לו לא רק להביט לאחור אלא גם להיאחז בעתיד...
נטע גל-עצמון
| 
